צו שניתן על ידי בית המשפט במדינה מתוקנת אינו נאכף במשך 30 שנה ואין פוצה פה אך יש מצפצף – כך הגיב בית המשפט לבקשה שהגישה לו רשות מקומית בישראל לצורך אכיפת צו הריסה שהוצא כבר לפני 30 שנה. כך הגיב, אך במקביל גם אישר את הבקשה והורה לבצע את צו ההריסה הנדון, 30 שנה לאחר שהוצא.
במצב זה, עולה השאלה האם במתן צו הריסה, התיישנות היא בכלל אופציה משפטית שאפשר להישען עליה והאם יש בכלל משקל למועד בו הוצא הצו כנגד המבנה? בשורות הבאות ננסה לענות על שאלה זו ונבחין בין שני מקרים מרכזיים של צו הריסה מנהלי וצו הריסה שיפוטי.
׳מרובעים׳ – מומחים בהיתרי בניה, צווי הריסה ושירותי אדריכלות:
צו הריסה – מסגרת זמנים לאכיפת ההתיישנות
על פי החוק במדינת ישראל, ניתן להוציא שני סוגים של צווי הריסה למבנים. הסוג הראשון הוא צו הריסה מנהלי שמוצא על ידי רשות שלטונית כמו וועדה לתכנון ובנייה או משרד ממשלתי מוסמך והסוג השני הוא צו הריסה שיפוטי שמוצא על ידי בית המשפט.
עוד במעמד חקיקת חוק התכנון והבנייה, היה ער המחוקק לבעייתיות שבמתן סמכות כל כך משמעותית בידיו של הדרג הפקידותי, להרוס מבנים שכבר נבנו ואולי גם כבר מאוכלסים. בהתאם לכך, הגדיר המחוקק מסגרת זמנים מאוד צרה שבה יכולה הרשות השלטונית להוציא את הצו ומסגרת זמנים צרה עוד יותר שבה יכולה הרשות השלטונית לאכוף את הצו.
חריגה ממסגרת זמנים זו, על פי חוק התכנון והבנייה, מבטלת למעשה את תוקפו של הצו שהוצא ובמקרה כזה, יכולה הרשות לפנות לבית המשפט עם בקשה למתן צו הריסה שיפוטי. כלומר, במקרה המנהלי של צו הריסה התיישנות היא בהחלט סוגיה רלוונטית שניתן להישען עליה, אך חשוב שלא להתבשם בה יתר על המידה.
צו הריסה שיפוטי – צו ללא מגבלה/התיישנות
מסגרת הזמנים שאותה הגדיר המחוקק כאמור, מאפשרת לרשות השלטונית להוציא צו הריסה למבנים שאינם מאוכלסים ושבנייתם לא נסתיימה או שלא חלפו 6 חודשים מסיומה. במקרה של מבנה המיועד למגורים מתקצרת מסגרת זמני התיישנות זו מ-6 חודשים מסיום הבנייה ל-30 יום בלבד.
גם לאחר שהוצא הצו, מעניק החוק לרשות מסגרת מוגבלת לאכיפת הצו, כלומר להריסת המבנה בפועל – 60 יום לאחר שניתנה הצהרת מהנדס, שמהווה תנאי הכרחי להוצאת צו הריסה מנהלי.
כל זה נכון כאמור לצו מנהלי שמוצא על ידי רשות שלטונית ללא משפט ואפשר גם להבין מדוע. במקרה של צו הריסה שיפוטי הדברים שונים בתכלית השינוי. על פי העיקרון הדמוקרטי הבסיסי, כל אדם זכאי למשפט צדק, אך מרגע שניתנה לו ההזדמנות לשטוח את טענותיו ולהוכיח את עמדתו, לתוקף של החלטת בית המשפט יש מעמד חזק יותר מכל החלטה שלטונית אחרת.
בהתאם לכך, במקרה של צו הריסה שיפוטי כבר לא קיים הספק סביב הסיכון לניצול כוח או להוצאת צו בחוסר סמכות ולכן המגבלות/התיישנות על צו כזה פשוט לא קיימות. בית המשפט הוא הגורם שמוציא את הצו והוא גם הגורם שיכול לאשר את מסגרת הזמנים לאכיפתו.
את הצו יכול בית המשפט להוציא בכל נקודה בזמן, בין שהמבנה כבר בנוי ומאוכלס ובין שלא. בית המשפט גם רשאי להגדיר את מסגרת הזמנים לאכיפת הצו והוא יכול גם להאריך את מסגרות הזמנים השונות.
ובכל זאת, זה לא המערב הפרוע
ככלל, הדבר הבסיסי שצריך להבין הוא שבמקרה של התיישנות צו הריסה היא לא פרמטר שניתן להיעזר בו במקרה של צו הריסה שיפוטי. יחד עם זאת, בית המשפט הוא אינו חותמת גומי והעקרונות המשפטיים על פיהם פועל בית המשפט אינם לקוחים כולם מעולם התכנון והבנייה. המשמעות היא שאם בית המשפט מגדיר מסגרת זמנים/תוקף לאכיפת צו ההריסה שנתן, אך במידה והצו לא נאכף/בוצע, בית המשפט יכול לבדוק את הסיבות לכך.
אם אחריות האכיפה הייתה על בעל המבנה עצמו, כלומר בעל המבנה נדרש להרוס את המבנה אך לא עשה כן, בית המשפט לא יהסס לחדש את צו ההריסה והפעם להאציל את הסמכות על הרשות השלטונית שדורשת את הריסת המבנה.
גם במקרה שהרשות השלטונית לא אכפה את הצו על אף שהייתה לה היכולת לעשות זאת, יבחן בית המשפט את הסיבות לכך ובמקרים רבים הוא יאשר את הארכת תוקף צו ההריסה.
התיישנות של צו הריסה הוא טיעון משפטי שיכול לעמוד לטובת הגורם שנגדו הוצא הצו, אך ורק אם יוכל להוכיח התנהלות שנפל בה פגם חמור מטעם הרשות השלטונית, באופן כזה שגרמה לו נזק או מעלה ספק בעצם הבקשה להרוס את המבנה ואף מצדיקה את ביטול הצו. זהו כמובן מקרה נדיר למדי, אך אם ישנן בתיק נסיבות שיכולות להוביל לכך, בהחלט ראוי להשתמש בהן כניסיון אחרון להתמודד עם צו ההריסה.
האם בית המשפט פועל למען החוק ולמען האינטרס הציבורי?
בכל פנייה לבית המשפט בנושא של צו הריסה התיישנות כעילה לביטול הצו, חשוב להבין את המקום ממנו פועל בית המשפט. תפקידו של בית המשפט הוא להכריע בתיקים משפטיים על פי החוק בלבד ועל פי האינטרס הציבורי. אם ישנו מבנה שפוגע באינטרס הציבורי ושנבנה שלא כדין, בית המשפט יאפשר את הריסתו גם 30 שנה אחרי מתן הצו, בדומה לדוגמא אותה הבאנו בפתח דברינו.
יחד עם זאת, ככל שחולף הזמן והרשות השלטונית אינה אוכפת את הצו, בהחלט עולים ספקות לגבי הצורך בצו זה ולגבי המידה בה הרשות השלטונית עצמה מאמינה בצורך להרוס את המבנה ובפגיעה באינטרס הציבורי. על כן, כל עיכוב בהוצאת צו הריסה ולבטח באכיפתו, יכול בהחלט להוות עילה לבקשה לביטול צו הריסה על בסיס טיעון ההתיישנות של צו ההריסה.
קראו: כך פועלים בתי המשפט והרשויות לאחר תיקון חוק 116.
שאלות ותשובות בנושא התיישנות צו הריסה
1. האם צו הריסה שיפוטי מתבטל אם הרשויות התעכבו בביצועו במשך שנים רבות?
לא. הפסיקה קובעת כי צו הריסה שיפוטי הוא אמצעי להסרת מחדל ולא עונש, ולכן הוא אינו מתיישן גם בחלוף זמן רב. בתי המשפט פסקו (כמו בפרשת צרור) כי גם עיכוב של כעשר שנים או יותר מצד הרשויות אינו מביא לביטול הצו, שכן ביטולו יעביר מסר ש"החוטא יוצא נשכר" ויפגע באינטרס הציבורי ובשלטון החוק.
2. בניתי תוספת לפני יותר מ-5 שנים. האם חלה עליי התיישנות המונעת העמדה לדין והריסה?
אמנם עבירת "בנייה ללא היתר" היא עבירת עוון המתיישנת לאחר 5 שנים, אך רשויות האכיפה מתגברות על כך באמצעות הגשת כתב אישום על "שימוש אסור" או "שימוש חורג". עבירה זו מוגדרת כעבירה מתמשכת המתחדשת מדי יום כל עוד השימוש נמשך, ולכן מירוץ ההתיישנות לגביה אינו מסתיים כל עוד הנכס בשימוש.
3. מהו חלון הזמנים להוצאת צו הריסה מנהלי, ומה קורה אם הוא הוחמץ?
צו הריסה מנהלי נועד לטיפול בבנייה "טרייה". הרשות יכולה להוציא את הצו רק אם לא חלפו 6 חודשים ממועד סיום הבנייה, או אם המבנה אוכלס – בתנאי שלא חלפו יותר מ-30 יום ממועד האכלוס. אם הרשות החמיצה מועדים אלו, הצו המנהלי עשוי להתבטל עקב "התיישנות" המעשה המנהלי, אך הרשות עדיין תוכל לפנות לבית המשפט בבקשה לצו הריסה שיפוטי.
4. האם ניתן להרוס מבנה גם אם לא ניתן להגיש כתב אישום פלילי בגלל התיישנות?
כן. סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה (לשעבר סעיף 212) מאפשר לבית המשפט לצוות על הריסת מבנה גם ללא הליך פלילי וללא הרשעה, במקרים בהם יש "עניין ציבורי מיוחד". החוק מציין במפורש כי ניתן להפעיל סעיף זה גם כאשר העבריין אינו בר-עונשין מחמת התיישנות שחלה על עבירת הבנייה.
5. מה ההבדל בין התיישנות על העבירה הפלילית לבין התוקף של הצו עצמו?
חשוב להבחין בין השניים: העבירה הפלילית (עצם הבנייה) כפופה לדיני ההתיישנות הפליליים (5 שנים). לעומת זאת, הצו עצמו – מרגע שניתן כדין על ידי בית משפט – הוא הוראה ביצועית שאינה מתיישנת. גם צו מנהלי, לאחר תיקון 116 לחוק, נשאר בתוקף עד לביצועו או ביטולו, בניגוד למצב בעבר בו תוקפו היה מוגבל ל-30 יום.
