צו שניתן על ידי בית המשפט במדינה מתוקנת אינו נאכף במשך 30 שנה ואין פוצה פה אך יש מצפצף – כך הגיב בית המשפט לבקשה שהגישה לו רשות מקומית בישראל לצורך אכיפת צו הריסה שהוצא כבר לפני 30 שנה. כך הגיב, אך במקביל גם אישר את הבקשה והורה לבצע את צו ההריסה הנדון, 30 שנה לאחר שהוצא. במצב זה, עולה השאלה האם במתן צו הריסה התיישנות היא בכלל אופציה משפטית שאפשר להישען עליה והאם יש בכלל משקל למועד בו הוצא הצו כנגד המבנה. בשורות הבאות ננסה לענות על שאלה זו ונבחין בין שני מקרים מרכזיים של צו הריסה מנהלי וצו הריסה שיפוטי.
צו הריסה – מסגרת זמנים לאכיפה
על פי החוק במדינת ישראל, ניתן להוציא שני סוגים של צווי הריסה למבנים. הסוג הראשון הוא צו הריסה מנהלי שמוצא על ידי רשות שלטונית כמו וועדה לתכנון ובנייה או משרד ממשלתי מוסמך והסוג השני הוא צו הריסה שיפוטי שמוצא על ידי בית המשפט. עוד במעמד חקיקת חוק התכנון והבנייה, היה ער המחוקק לבעייתיות שבמתן סמכות כל כך משמעותית בידיו של הדרג הפקידותי, להרוס מבנים שכבר נבנו ואולי גם כבר מאוכלסים. בהתאם לכך, הגדיר המחוקק מסגרת זמנים מאוד צרה שבה יכולה הרשות השלטונית להוציא את הצו ומסגרת זמנים צרה עוד יותר שבה יכולה הרשות השלטונית לאכוף את הצו. חריגה ממסגרת זמנים זו, על פי חוק התכנון והבנייה, מבטלת למעשה את תוקפו של הצו שהוצא ובמקרה כזה, יכולה הרשות לפנות לבית המשפט עם בקשה למתן צו הריסה שיפוטי. כלומר, במקרה המנהלי של צו הריסה התיישנות היא בהחלט סוגיה רלוונטית שניתן להישען עליה, אך חשוב שלא להתבשם בה יתר על המידה.
צו הריסה שיפוטי – צו ללא מגבלות
מסגרת הזמנים שאותה הגדיר המחוקק כאמור, מאפשרת לרשות השלטונית להוציא צו הריסה למבנים שאינם מאוכלסים ושבנייתם לא נסתיימה או שלא חלפו 6 חודשים מסיומה. במקרה של מבנה המיועד למגורים מתקצרת מסגרת זמנים זו מ-6 חודשים מסיום הבנייה ל-30 יום בלבד. גם לאחר שהוצא הצו, מעניק החוק לרשות מסגרת מוגבלת לאכיפת הצו, כלומר להריסת המבנה בפועל – 60 יום לאחר שניתנה הצהרת מהנדס, שמהווה תנאי הכרחי להוצאת צו הריסה מנהלי.
כל זה נכון כאמור לצו מנהלי שמוצא על ידי רשות שלטונית ללא משפט ואפשר גם להבין מדוע. במקרה של צו הריסה שיפוטי הדברים שונים בתכלית השינוי. על פי העיקרון הדמוקרטי הבסיסי, כל אדם זכאי למשפט צדק, אך מרגע שניתנה לו ההזדמנות לשטוח את טענותיו ולהוכיח את עמדתו, לתוקף של החלטת בית המשפט יש מעמד חזק יותר מכל החלטה שלטונית אחרת. בהתאם לכך, במקרה של צו הריסה שיפוטי כבר לא קיים הספק סביב הסיכון לניצול כוח או להוצאת צו בחוסר סמכות ולכן המגבלות על צו כזה פשוט לא קיימות. בית המשפט הוא הגורם שמוציא את הצו והוא גם הגורם שיכול לאשר את מסגרת הזמנים לאכיפתו. את הצו יכול בית המשפט להוציא בכל נקודה בזמן, בין שהמבנה כבר בנוי ומאוכלס ובין שלא. בית המשפט גם רשאי להגדיר את מסגרת הזמנים לאכיפת הצו והוא יכול גם להאריך את מסגרות הזמנים השונות.
ובכל זאת, זה לא המערב הפרוע
ככלל, הדבר הבסיסי שצריך להבין הוא שבמקרה של צו הריסה התיישנות היא לא פרמטר שניתן להיעזר בו במקרה של צו הריסה שיפוטי. יחד עם זאת, בית המשפט הוא אינו חותמת גומי והעקרונות המשפטיים על פיהם פועל בית המשפט אינם לקוחים כולם מעולם התכנון והבנייה. המשמעות היא שאם בית המשפט מגדיר מסגרת זמנים לאכיפת צו הריסה שנתן, אך הצו לא נאכף, בית המשפט יכול לבדוק את הסיבות לכך. אם אחריות האכיפה הייתה על בעל המבנה עצמו, כלומר בעל המבנה נדרש להרוס את המבנה אך לא עשה כן, בית המשפט לא יהסס לחדש את צו ההריסה והפעם להאציל את הסמכות על הרשות השלטונית שדורשת את הריסת המבנה. גם במקרה שהרשות השלטונית לא אכפה את הצו על אף שהייתה לה היכולת לעשות זאת, יבחן בית המשפט את הסיבות לכך ובמקרים רבים הוא יאשר את הארכת תוקף הצו. לאחר צו הריסה התיישנות הוא טיעון משפטי שיכול לעמוד לטובת הגורם שנגדו הוצא הצו, אך ורק אם יוכל להוכיח התנהלות שנפל בה פגם חמור מטעם הרשות השלטונית, באופן כזה שגרמה לו נזק או מעלה ספק בעצם הבקשה להרוס את המבנה ואף מצדיקה את ביטול הצו. זהו כמובן מקרה נדיר למדי, אך אם ישנן בתיק נסיבות שיכולות להוביל לכך, בהחלט ראוי להשתמש בהן כניסיון אחרון להתמודד עם צו ההריסה.
בית המשפט פועל למען החוק ולמען האינטרס הציבורי
בכל פנייה לבית המשפט בנושא של צו הריסה התיישנות כעילה לביטול הצו, חשוב להבין את המקום ממנו פועל בית המשפט. תפקידו של בית המשפט הוא להכריע בתיקים משפטיים על פי החוק בלבד ועל פי האינטרס הציבורי. אם ישנו מבנה שפוגע באינטרס הציבורי ושנבנה שלא כדין, בית המשפט יאפשר את הריסתו גם 30 שנה אחרי מתן הצו, בדומה לדוגמא אותה הבאנו בפתח דברינו. יחד עם זאת, ככל שחולף הזמן והרשות השלטונית אינה אוכפת את הצו, בהחלט עולים ספקות לגבי הצורך בצו זה ולגבי המידה בה הרשות השלטונית עצמה מאמינה בצורך להרוס את המבנה ובפגיעה באינטרס הציבורי. על כן, כל עיכוב בהוצאת צו הריסה ולבטח באכיפתו, יכול בהחלט להוות עילה לפנייה לבית המשפט בבקשה לביטול צו הריסה על בסיס טיעון ההתיישנות.
